כשהייתי קטן, הייתי לוקח את מצלמת הוידאו שאבא קנה פעם כדי לתעד את הפעם הראשונה שלו (ושלי) בחו"ל - טיול הבר-מצווה המשותף שלנו, מגייס את אחי הקטן (שקטן ממני בכשנתיים וכילדים בגדול היה זורם כמעט עם כל דבר שהעלתי) - ויוצר כל מיניי — סרטונים קצרים, מערכונים, ריקדודים — מדבר איתכם על

יוֹם יָבוֹא
תִּקְּחִי עוֹד צַעַד
וְתִפְּלִי לְתוֹךְ תֵּהוֹם, 
לֹא כָּזוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֶבֶל
אוֹ סֻלָּם אוֹ מַדְרֵגוֹת,
וְתִרְאִי כְּתָמִים שֶׁל דָּם

 אחת התחושות שעולות אם צופים ב״מועדון קרב״, בשנה כלשהי שהיא אחריי 2015 היא: ״היום כבר לא היו עושים סרט כזה״ - אדוארד נורטון אמר את זה גם בעצמו, בראיון רטרוספקטיבי הרבה שנים אחריי הסרט.
זה בגדר ״נס״ ש״ג׳וקר״ אשכרה נעשה, כמו שהוא, בזמננו אנו, פאתיי שנת 2020, ועוד כס

הריח הייחודי והמוכר של ימת הכנרת נשאף אל תוך אפו של אפריים, וצליליהם החרישיים של גַּלֶּיהָ, הַמִּתְעַבִּים מהגאות הלילית, הצליחו לסדוק דרך קולות ההמולה החרישית, האופפת, של הקהל המועט שישב בבית-הקפה הקטן הטברייני, והוא ביניהם, ממתין בסבלנות לעלייתו של דוֹד שלו – חיים, ביום – רו

רוֹצֶה לָגַעַת בָּךְ
בַּנֶּפֶשׁ
לְהַרְטִיט אֶת הַחוּשִׁים.
לְהַפְשִׁיט אוֹתָךְ
מִכָּל הַמַּסֵּכוֹת וְהַפְּחָדִים.

רוֹצֶה לַחְדֹּר לְתוֹכֵךְ,
לְתוֹךְ הַמֹּחַ,

לפניי כמה שנים כתבתי למישהי מכתב, מעין ״מכתב אהבה״. כדרכם של מכתבים כגון אלה הוא היה מורכב מכמה נקודות ממוקדות ומסרים שרציתי להעביר  לה, כשכל מסר היה חשוב בפניי עצמו, והתקשר לזה שלפניו.

רציתי שהיא תתעכב על כל נקודה, תפנים את המסר, תעצור ותשאף את המשמעות שלו פנימה, ו

וְאִם אֶחְלוֹם
חֲלוֹם אַדִּיר, גָּדוֹל, נִשְׂגָּב.
חֲלוֹם פִּלְאִי, חֲלוֹם שֶׁל שִׂיא,
וְאָז אַגְשִׁים –
וְיִהְיֶה נֶחְמָד, לְרֶגַע, יִהְיֶה חָבִיב.
סִיפּוּק קָטָן.

ב-7 במאי 1824, בוצעה בוינה בהשמעת בכורה הסימפוניה התשיעית של בטהובן.

שתיי זמרות צעירות נבחרו באופן אישי על ידיי בטהובן לביצוע תפקידיי הסופרנו והאלטו, הנרייטה סונטאג בת ה-18 וקרולין הונגר בת ה-20 (שאחריי הביצוע שלה לסימפוניה זכתה לפרסום והצלחה באיטליה).

בטהובן עלה ב

הָיִית פַּעַם הַשְׁרָאָה?

נַחְשׁוֹל אֶנֶרְגְּיָה שׁוֹטֵף, מֵצִיף ומְעוֹרֵר,
הָרוּחַ הַחַיָּה במפרשו שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר?

״היי, חכה רגע״, אני שומע קול לא מוכר. הטון הוא כזה שמקדים ״בקשת טובה״ כלשהי, אני מרגיש, כזו שתסתמך על ״טוב ליבם של זרים״, ואכן מייד מגיעה ההקדמה המתחייבת: ״אתה יכול רגע לעזור לי?״. אני עוצר, אבל עוד לא מסתובב. אם היא תבקש כסף אסרב בנימוס ואמשיך בדרכי;
״סבתא נפלה, צריך להרים