הריח הייחודי והמוכר של ימת הכנרת נשאף אל תוך אפו של אפריים%2C וצליליהם החרישיים של גַּלֶּיהָ%2C הַמִּתְעַבִּים מהגאות הלילית%2C הצליחו לסדוק דרך קולות ההמולה החרישית%2C האופפת%2C של הקהל המועט שישב בבית-הקפה הקטן הטברייני%2C והוא ביניהם%2C ממתין בסבלנות לעלייתו של דוֹד שלו – חיים%2C ביום – רופא המשפחה המקומי%2C ובלילה כנר%2C לבמה המאולתרת – דרגש צר עם וילון צהבהב מוגף מעליו%2C שיפליא בנגינתו בכינור.

,

אפריים הביט מעלה%2C אל השמיים זרועיי הכוכבים%2C שהיו ריקים כמעט מעננים%2C ועל ירח מלא וגדול שהאיר את החוף שליד ואז%2C כשהוריד את מבטו שוב מטה%2C תזוזה ריגעית וחפוזה של צללית%2C תחת עץ דקל בודד%2C תפסה את תשומת ליבו -- והוא ידע ישר למי היא שייכת: רבקה'לה.

,

גם בחשיכה%2C המוארת רק מאורו של ירח מלא%2C היה יכול להבחין ביופייה ובחינה%2C בדרך ההתנועעות שלה%2C באופן שבה הניעה את המגבת סביב גופה%2C וכשליבו בן ה-22 שנים%2C הלם בחוזקה כשדמותה החלה לעשות את צעדיה לעבר בית הקפה - החלו להישמע צליליי הכינור של חיים.

,

רבקה'לה פילסה צעדיה דרך קהל האנשים היושב%2C מבקשת 'סליחה' בנימוס חרישי כדי שיפנו את דרכה%2C התיישבה בחינניות על אחד מכיסאות העץ המתקפלים הפנויים%2C שילבה רגל מעל רגל%2C והפכה קשובה בלהיטות לנגינתו של דוד%2C עיניה המשולהבות נסגרות כדי לתת לחווית השמיעה להעפיל%2C והיא נושכת קלות את שפתה%2C עד שיד של עלם צעיר טופחת על כתפה%2C היא פוקחת את עיניה%2C אותו העלם לוחש דבר-מה באוזנה -- היא מצחקקת%2C וליבו של אפריים שצופה בסיטואצייה מהצד%2C נכמר מהאכזבה שנובעת מהידיעה וההבנה החוזרת שרבקה'לה -- אינה שלו.

,

אפריים מבקש ממלצר חולף בלחש נייר-מה לכתיבה%2C שולף מכיסו עט נובע ומתחיל לשרבט%2C ממיר את התחושות%2C את האווירה%2C את הסיטואצייה%2C את הרגשות שעל ליבו%2C את המחשבות - למילים: על איך שמנגינת הכינור היפה%2C העדינה%2C המקסימה מתערבבת עם הכאב הצורם שבתוכו%2C על איך שהצלילים האחרונים של היצירה%2C הרועמים%2C מתחזקים עם החלום בהקיץ שנברא במוחו - שבו הוא ורבקה מממשים את התשוקה ומתנשקים בלהט צמודים זה לזו%2C אף-לאף%2C שפה-לשפה%2C ועל איך שהשקט שמגיע אחריי%2C כשהנגינה הסתיימה%2C כולם כבר מחאו כפיים%2C האורות כבו והוא נשאר שם לשבת לבד%2C בחשיכה%2C מחזיר אותו למציאות.

,

כשחיים ניגש אליו ושואל לשלומו%2C הוא מבחין בפיסת הנייר%2C לוקח אותה%2C קורא בה - ואט-אט עיניו נפערות%2C דמעה קטנה הופכת את זגוגיותן למבריקות%2C הוא לוקח את העט הנובע של אפריים שעוד מונח על השולחן - ומתחיל לשרבט על הצד האחורי של הדף -- תווים%2C לחן%2C מנגינת טנגו - ששמע פעם בנערותו ברוסיה מתנגנת%2C בדיוק ברגע שעיניו נתקלו לראשונה במי שהייתה אהבתו הראשונה.

שבוע אחריי%2C מנגן חיים את היצירה החדשה בהדרן וזוכה לתשואות רמות; בהופעה הבאה הוא כבר מכניס אותו לרפרטואר%2C ואחריי שלושה שבועות - הוא מקדים את היצירה בנשיאת דברים: %22יש ליצירה הזו גם מילים%22%2C ומזמין את אפריים לעלות איתו ולדקלם את השיר.

גם רבקה'לה שם%2C ואפריים%2C כשהוא עולה לבמה ומקריא את מילות השיר שכתב%2C מתוך הפיתקית המקורית%2C מביט ישר לתוך עינייה בזמן הקריאה%2C מדיי פעם מבטיהם מצטלבים%2C ושינויי הבעות הפנים שעולות מעיניה%2C פיה וגבותייה כמו מדברים אליו בשתיקה.

,

כשהוא מסיים את ההקראה בשירת הפזמון החוזר :

לָמָּה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי
לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי
בּוֹדֵד%2C אוֹהֵב וְסוֹבֵל.

והקשת של חיים חולפת על פניי מיתרי הכינור כשהוא מתחיל לנגן את היצירה -- מישיר אפריים מבט%2C קולט את מבטה הנפעם של רבקה מצטלב עם שלו%2C ויודע: היא שלו.

---

נכתב בהשראת השיר %22צל עץ תמר ואור ירח%22 והסיפור שמאחוריו

צל עץ תמר

שיתוף רשומה

קישור ישיר מלא העתק

קישור ישיר מקוצר העתק

קישור ישיר מלא

קישור ישיר מקוצר