ב-7 במאי 1824%2C בוצעה בוינה בהשמעת בכורה הסימפוניה התשיעית של בטהובן.

שתיי זמרות צעירות נבחרו באופן אישי על ידיי בטהובן לביצוע תפקידיי הסופרנו והאלטו%2C הנרייטה סונטאג בת ה-18 וקרולין הונגר בת ה-20 (שאחריי הביצוע שלה לסימפוניה זכתה לפרסום והצלחה באיטליה).

בטהובן עלה בעצמו לנצח%2C כשהוא חרש כמעט לחלוטין%2C וזו הייתה הופעתו הפומבית הראשונה מזה כ-12 שנים. אחד הנגנים תיאר אחר כך את הופעתו כאחוזת תזזית%2C רגע מותח את גופו ומתיישר%2C רגע מתכופף וכמעט זוחל%2C מניף ידיו לכל עבר כאילו רוצה לנגן בכל הכלים בבת אחת;

[[img https://res.cloudinary.com/w1k/image/upload/c_fill%2Cg_faces:auto%2Ch_310%2Cw_564/v1552692127/Beethoven-9th_eef7lq.png]]
אך מי שניצח באמת על התזמורת היה המנהל האמנותי שלה מיכאל אולמאוף%2C ששנתיים לפניי זה צפה בבטהובן החרש מנסה לנצח בחזרה של אופרה שלו והבין שמישהו אחר צריך לעשות את זה.
אולמאוף עמד על הבמה לצד בטהובן וניצח ברוגע וטכניות עם שרביט המנצחים שלו%2C וכל חבריי התזמורת קיבלו הוראה לעקוב אחריי תנועותיו ולא אחריי בטהובן.

אנשים העריכו וכיבדו את הופעתו של בטהובן כ״רוח המחוברת ליצירה שלו״.

אחריי שהסתיים הביצוע והקהל הריע בתשואות%2C בטהובן%2C שהיה עם הגב לקהל וטעה בתזמון בכמה תיבות - המשיך להתנועע ״ולנצח״ וקרוליין אונגר הזמרת נאלצה לגשת אליו ולהסב את תשומת ליבו שהיצירה הסתיימה ושיסתובב לקהל.

הקהל קיבל את היצירה בתשואות רמות ובטהובן זכה למחיאות כפיים ארוכות בעמידה. אנשים השליכו ממחטות וכובעים באוויר%2C כדי לתת לבטהובן%2C שלא שמע%2C המחשה ויזואלית לתרועות ולתשואות.

אחד מהשירים שהכי מזוהים עם היצירה הוא השיר %22אודה לשמחה%22 - Ode To Joy%2C שבטהובן כתב בשבילו לחן%2C והוא מושר על ידיי מקהלה בפרק המסכם של היצירה. אבל השיר עצמו%2C נכתב כמעט 40 שנה קודם לכן%2C על ידיי משורר ומחזאי גרמני בשם פרדריך שילר.

,

פרדריך (%22פריץ%22) שילר נולד ב-1759 כבן היחיד למשפחה בת 5 בנות.
אביו%2C שהיה קצין מנתח%2C דחף את בנו ללמוד רפואה%2C למורת רוחו של שילר%2C שנשאב דווקא להתעניין בפילוסופיה ואמנות.

[[img https://res.cloudinary.com/w1k/image/upload/c_fill%2Cg_faces:auto%2Ch_310%2Cw_564/v1552692810/Friedrich_Schiller_m7nfus.jpg]]
הוא סבל מכל רגע כשעבד כרופא האיזורי בשטוטגארט וכשמחזה שכתב הועלה בהצגת בכורה%2C הוא נאלץ להבריז מעבודותו כדי להגיע אליה. כעונש הוא נאסר ל-14 יום ונאסר עליו לפרסם עבודות כתיבה נוספות.

שילר ברח משטוטגארד והסתובב בין כמה ערים%2C עד שהגיע לעיר ליפציג%2C שם התיידד עם כריסטיאן גוטפריד קורנר.

,

כריסטיאן היה משפטן וחובב אמנות שהפך את ביתו למרכז לאמנות ופילוסופיה - מקום שבו נהגו לשהות באופן תדיר אמנים ואנשיי בוהמה (מבין האנשים שמצאו את דרכם לשם היה גם מוצרט).

[[img https://res.cloudinary.com/w1k/image/upload/c_fill%2Cg_faces:auto%2Ch_310%2Cw_564/v1552692874/gottfried_epwgnf.png]]
הרצאות והקראות של מחזות נערכו בבית לצלילם של מוזיקאים שניגנו מוזיקה סלונית. קורנר גם הקים תיאטרון קטן בתוך הבית שלו%2C שהציג הצגות ומחזות מאת חבריו%2C ביניהם כמה הצגות בכורה של מחזות שכתב שילר חברו.

באותה תקופה עבד שילר על המחזה שלו דון קרלוס%2C ולצד העבודה עליו%2C ומתוך ההשראה שקיבל מהאידיליה בביתו של קורנר%2C החברויות שנוצרו שם והחברות הטובה שלו עם כריסטיאן - הוא כתב שיר%2C פואמה:

Ode To Joy - אודה לשמחה - An die Freude

שהיה כולו שיר הלל לתכונות אנושיות כמו אחווה%2C משפחתיות%2C אהבה%2C נושא יחסית נדיר בשירה%2C שכן רוב השירים עוסקים בטרגדיות ואהבה נכזבת וכדומה.

שילר פירסם את השיר במגזין תרבות ואמנות שערך%2C ומאוחר יותר ערך בו כמה שינויים והשיר פורסם שוב בגרסה מחודשת לאחר מותו של שילר%2C ב - 1808.

השיר זכה לפופולריות בעודו בחייו%2C אבל בערוב ימיו החשיב אותו שילר כ״כשלון״ וכינה אותו ״מנותק מהמציאות״ במכתב ששלח לכריסטיאן%2C ״שיש בו ערך אולי רק לשנינו ולא לעולם%2C לא לאמנות ולא לשירה״.

,

מי שחלק עליו היה מלחין בשם לודוויג ואן בטהובן.
לודוויג היה כבר אז מלחין פופולרי ומוכר%2C שלאחר מותו של מוצרט היו שהחשיבו אותו כ״יורש המוזיקלי שלו״.

[[img https://res.cloudinary.com/w1k/image/upload/c_fill%2Cg_faces:auto%2Ch_310%2Cw_564/v1552692932/Beethoven_dtlsmk.jpg]]
החל מ - 1813 חלה ירידה ביצירה של בטהובן%2C בעקבות מחלות שונות ומצב בריאותי מדורדר שפגע גם ביכולת השמיעה שלו%2C ובהמשך קרב משפטי שניהל עם אשתו לשעבר על קבלת משמורת על בנם המשותף קארל%2C בו הוא הפסיד%2C עתר ואז זכה. במהלך המגורים של בנו איתו הפגין בטהובן התנהגות שתלטנית כלפיו ונהג להתערב בכל אספקט בחיים שלו. קארל ניסה להתאבד כשירה לעצמו בראש%2C הוא שרד והתאושש אצל אימו ומאוחר יותר החליט להתגייס לצבא.

בתקופה הזאת בטהובן התקיים בעיקר מפרסום ומכירה של עבודות ישנות שלו.
ב-1817 הזמינה הפילהרמונית של לונדון מבטהובן סימפוניה%2C וב-1822%2C בעודו כמעט חרש לגמריי החל לעבוד על מה שתהפוך להיות הסימפוניה התשיעית שלו.

הסימפונייה הייתה מורכבת מכל מיניי דראפטים שאגר%2C סקיצות שעשה פעם ושמר%2C ביניהם הגרסה שלו של השיר %22אודה לשמחה%22%2C בה ערך כמה שינויים%2C שינה את סדר הבתים והוסיף עוד בית. בטהובן חיבר לה לחן ושילב אותו ואת השיר בחלק האחרון של הסימפוניה.

,

טהובן מצא את מותו 3 שנים אחר-כך ב - 1827%2C כשהוא בן 56.

[[img https://res.cloudinary.com/w1k/image/upload/c_fill%2Cg_faces:auto%2Ch_310%2Cw_564/v1552673114/Beethoven_grave_w0cxib.jpg]]
ב-1972 קבע האיחוד האירופי את הלחן של בטהובן ל ״אודה לשמחה״ כ״ההמנון של אירופה״.

הסיפור שמאחוריי "אודה לשמחה"

שיתוף רשומה

קישור ישיר מלא העתק

קישור ישיר מקוצר העתק

קישור ישיר מלא

קישור ישיר מקוצר